החלטה בתיק בר"ע 23993-01-12

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית הנשיאה יהודית הופמן; בל' 16086-09-11). בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 31.7.11 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה, קבעה הוועדה למבקשת, בין השאר, נכות פסיכיאטרית בשיעור 5% למשך שנה.

הרקע העובדתי

2.      ביום 19.10.09 נפגעה המבקשת בתאונת דרכים אשר הוכרה כפגיעה בעבודה (להלן: התאונה). המבקשת עמדה בפני ועדה רפואית מדרג ראשון ביום 24.2.10. הוועדה קבעה למבקשת נכויות זמניות בתחום האורטופדי, וקיבלה חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי, לפיה אין למבקשת נכות בתחום זה. על קביעה זו הגישה המבקשת ערר לוועדה. הוועדה התכנסה בעניינה של המבקשת ביום 8.6.10 וביום 12.10.10. בתחום האורטופדי נקבעו למבקשת נכויות זמניות עד ליום 23.12.10. לגבי התחום הפסיכיאטרי קבעה הוועדה כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לבין התאונה. על החלטה זו לא הוגש ערעור לבית הדין האזורי (להלן: החלטת הוועדה הראשונה).

         עם תום הנכות הזמנית שנקבעה למבקשת בתחום האורטופדי, התכנסה וועדה רפואית מדרג ראשון וקבעה למבקשת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 37(5)(א) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי- בצורה קלה). על כך הגישה המבקשת ערר לוועדה. במסגרת החלטתה קבעה הוועדה, כי למבקשת " תגובה הסתגלותית קלה עם מאפיינים דכאוניים קלים המזכה אותה בנכות של 5% לפי סעיף 34(א)(ב) לשנה... הנכות הפסיכיאטרית הינה זמנית לשנה."

על קביעה זו הוגש ערעור על ידי המוסד לביטוח לאומי. במסגרת זו טען המוסד, כי הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לבין התאונה נשלל בעבר, בהחלטת הוועדה הראשונה. משמדובר בהחלטה חלוטה, אין בסמכותה של הוועדה לדון פעם נוספת בקשר הסיבתי כאמור.

3.      בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי בחלקו את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקבע, כי החלטת הוועדה הראשונה, אשר שללה את הקשר הסיבתי בין התאונה לתלונות המשיבה בתחום הנפשי, היא החלטה חלוטה. עם זאת נקבע, כי " לאור טענות המשיבה ולפיה התבקשה להמציא מסמכים רפואיים לוועדה נשוא הערעור בתחום הנפשי, אפשר להשיב את עניינה של המשיבה אל הוועדה הרפואית, ולא לבטל לאלתר את הנכות הפסיכיאטרית. עניינה של המשיבה יוחזר אל הוועדה הרפואית על מנת שזו תתייחס לקביעת הוועדה הרפואית מיום 12.10.10 ולפיה אין קשר בין התאונה לתלונותיה בתחום הנפשי. ב"כ המשיבה והמשיבה יוזמנו להופיע בפני הוועדה ולטעון את טענותיהם לעניין זה."

4.      בבקשתה טוענת המבקשת, כי בפני הוועדה הראשונה בהליך הזמני לא עמדו מלוא המסמכים הרלוונטיים, ולא הוצגו מלוא העובדות הרלוונטיות. כמו כן, חלה החמרה משמעותית במצבה הרפואי של המבקשת, שנזקקה לאשפוז פסיכיאטרי. שנית נטען, כי הוועדה הראשונה לא פעלה על פי ההלכה הפסוקה בנושא ניכוי מצב קודם, ועל כן קביעתה לא נעשתה כדין. לפיכך, הוועדה בהחלטתה מושא הבקשה, הייתה מוסמכת לשנות את החלטת הוועדה הראשונה. כמו כן, בית הדין האזורי לא הבחין בין הליך קביעת הנכות הזמנית לבין הליך קביעת הנכות הקבועה, ולא העמיק בפרטיה של הקביעה החלוטה כפי שנקבעו בפסיקה. אם נשלל קשר סיבתי בהליך הוועדות הרפואיות בשלב מסוים בנכות הזמנית, יכולה הקביעה לעמוד לדיון גם בשלב הליך ההשגה והערר על הקביעה הצמיתה. בנוסף, סמכויותיה של הוועדה הרפואית לעררים, כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין, הן לא רק לבקר את החלטת הוועדה מדרג ראשון, אלא גם לערוך בדיקה מחודשת של כל ההיבטים הרפואיים. לאור זאת במסגרת בקשת רשות הערעור נטען כי דין פסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל, וכי על החלטת הוועדה מושא בקשה זו לעמוד בעיניה.

5.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 31.7.11 ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.

6.      החלטה סופית של ועדה בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, מחייבת את הוועדות הבאות אחריה. זאת, בין אם מדובר בנכות זמנית או בנכות יציבה. עם זאת נקבע, כי " כלל זה אינו חף מחריגים" (בר"ע 46959-10-10 חני עוז- המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.12.10; ראו סיכום הכללים בעב"ל 264/03 דוד פסח - המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.6.04 בפסקה 8, להלן: עניין פסח).

בענייננו, לא הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי על החלטת הוועדה הראשונה. לפיכך הפכה החלטה זו לחלוטה. בהתאם לדרישת המוסד לביטוח לאומי, הגישה המבקשת למוסד מסמכים ונתונים נוספים באשר לפן הנפשי. על כן, כאשר התכנסה הוועדה לקבוע למבקשת נכות צמיתה בתום תקופת הזמניות, הסתמכה היא גם על אותם נתונים נוספים, ולאורם החליטה לקבוע לה נכות זמנית בתחום הפסיכיאטרי. לאור ההחלטות הסותרות של הוועדות בעניינה של המבקשת, ראה בית הדין האזורי לנכון להשיב את עניינה של המבקשת אל הוועדה, על מנת שזו תתייחס להחלטת הוועדה הראשונה לפיה אין קשר בין התאונה לתלונותיה בתחום הנפשי. למבקשת ניתנה האפשרות להיות נוכחת בוועדה, ולטעון את טענותיה לעניין זה בליווי בא כוחה. בהתאם לקביעתו של בית הדין האזורי, תוכל המבקשת לטעון בפני הוועדה כי בעניינה קיימים נימוקים המצדיקים שינוי של החלטת הוועדה הראשונה. בכלל זאת, תוכל להעלות המבקשת את טענותיה לעניין החריגים המתקיימים בעניינה כפי שפורטו בעניין פסח (ראו שם בעיקר בפסקה 8). כמו כן, שמורה הדרך למבקשת לפנות בתביעה להחמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1957.

7.      בשים לב לכל האמור, לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי  להצדיק מתן רשות ערעור. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

8.      סוף דבר

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  כ"ב שבט תשע"ב (15 פברואר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: